%D7%A0%D7%93%D7%A0%D7%93_edited.jpg

אני זוכרת את עצמי ילדה בת שש הולכת ברחובותיה של חיפה וממסגרת אנשים ומצבים שבהם נתקלתי ב"קליקים" דמיוניים. באותם ימים רחוקים לא הייתה להוריי מצלמה, ולא הבנתי את משמעות הסיפורים הממוסגרים שאני יוצרת.


לכשהתבגרתי, בחרתי ללמוד בתיכון ויצ"ו במגמת צילום. מגמה שהייתה אז בתחילת דרכה. המצלמה הראשונה שלי הייתה "רוליפלקס". את התמונות הדפסנו ידנית במעבדה בשחור לבן, כאשר כל פריים בסרט הצילום נחשב יקר ערך. לא הייתה מאושרת ושמחה ממני...

בצבא שירתי כצלמת בחיל האוויר ולאחר השחרור עבדתי כצלמת רפואית בבית חולים קפלן.
בבית החולים התחיל עבורי השילוב המרתק בין מהותי הפנימית ובין ההשתקפות החיצונית עם הסביבה אליה אני מגיעה. זה בא לידי ביטוי בעיקר במפגשים אנושיים.ככל שגדול השוני ויש פער ביני ובין נושא הצילום הלא מוכר לי,  הסקרנות שלי גדלה, החוויה מתעצמת ויותר גדול האתגר אתו אני מתמודדת בצילום .


מתוך אהבת האדם אני מנסה בכל פריים להביא את תשומת הלב והרגישות למצבו של המצולם הנמצא בסביבה הטבעית והאוטנטית שלו. המצלמה עבורי היא כלי המאפשר לי לעבור ברגש בגשר המשלב ביני כאומנית יוצרת לבין המתרחש סביבי.


המצלמה ואני נעשינו ישות אחת ובה שני חלקים: חלק אחד שמצלם את מה שנמצא לפני המצלמה ועובר טכנית דרך העדשה והחלק השני - אני -שמצלמת מהלב ועומדת בצד האחורי של המצלמה.
השילוב הזה גורם  לי לחוות עולם יפה יותר, להיות יותר ערנית ומודעת לדינמיקה המתרחשת מולי ולהיות ביצירה מתמדת ומרתקת. המצלמה מעצימה עבורי את החוויות במקומות שלא הייתי מגיעה אליהם אלמלא הצילום והיא יוצרת עבורי מפגשים אנושיים מרגשים מיוחדים ובלתי נשכחים.
אחרי שנים של התמקדות בגידול המשפחה, ולאחר מסע צילום מופלא בהודו, הצגתי בתערוכת יחיד בגלריית "שורשים" בתל אביב וברחבי הארץ תערוכה בנושא:

"הודו - כפות ידייך ורגלייך בנפשי".
 

מזה שש שנים אני מנהלת בהתנדבות ואחראית תוכן במועדון צילום גדרה. 


אני חברה בעמותת הצילום האומנותי הישראלי, משתתפת בתערוכות ארציות ובין לאומיות ובעלת תואר AIPAS כצלם אומן.

לתמונות שצילמתי והתקבלו לתחרויות בינלאומיות לחץ כאן

התחרויות בחסות ארגון AIPAS האירופאי ו- PSA האמריקאי